מאן דרחיק מאוריתא רחיק מקדשא בריך הוא

מאן דרחיק מאוריתא רחיק מקדשא בריך הוא

וכי בשביל עמל התורה זוכה האדם לטיל עם ה' יתברך בגן עדן?

ידוע כי תכלית הבריאה היא למוד התורה וקיומה. הכל צריך להיות משעבד לה.

אמנם אין זה אומר שאסור לנו להנות מכל הנבראים שברא ה' בעולם. ה' ברא את

הבריאה בשבילנו, כדי שנשתמש בה, אך לא סתם כך שנהנה מהיצורים בעולם הזה,

הנאה גשמית וחמרית ללא כל תועלת, אלא לצרך התכלית שלשמה נבראו - לתורה.

כל הנאה, אפלו מנוחה קלה, עלינו לכונה שתהיה להשגת התכלית של הבריאה.

לפני כל פעלה שעושים, בין אם מדבר בנסיעה או בקניה וכיוצא באלה, יש לבדק

האם הדבר מביא לתכלית הבריאה, האם הדבר תורם ללמוד תורה, האם יגרם לדבקות

בתורה ובעבודת ה'.

 הקדוש ברוך הוא אומר לנו דברים מפרשים ממש: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי

תשמרו וגו', ונתתי גשמיכם בעתם וגו', וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום

בארץ, ושכבתם ואין מחריד, וחרב לא תעבר בארצכם, ורדפתם את אויביכם, ונפלו

לפניכם לחרב" (ויקרא כו, ג-ז). מצב ממש אידאלי, ובהשואה להיום, שאנו כל

כך מאימים על ידי אויבים המקיפים אותנו מכל עבר, עלינו להתבונן ולהסיק מה

הגורם שלא זכינו לכך.

 בהמשך הדברים מבטיח הקדוש ברוך הוא: "והתהלכתי בתוככם" (שם, יב), ומפרש

רש"י: "אטיל עמכם בגן עדן". ממש נפלא. ובזכות מה נתן לזכות לכל הברכות

הללו? התנאי נאמר במפרש: "אם בחקתי תלכו". למה הכונה? אומרים חכמינו

זכרונם לברכה: "יכול (אולי) זה קיום המצוות? כשהוא אומר 'ואת מצוותי

תשמרו' וגו', הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקים אם בחקתי תלכו? שתהיו

עמלים בתורה" (מובא בפרוש רש"י, ריש פרשת בחקתי).

 הדברים מפליאים ממש. וכי בשביל עמל התורה זוכה האדם לטיל עם ה' יתברך

בגן עדן? והתשובה היא כן. כי אם כל תכלית האדם בעולם, ותכלית העולם כלו

היא התורה הקדושה, אם כן, ככל שאדם עמל יותר בתורה, מתאמץ יותר, מקריב

מעצמו יותר למען השגת התכלית, כך הוא משיג יותר בתכלית, והעסוק בתכלית

הוא הגורם לנחת רוח לבורא יתברך, ומתוך כך זוכה לטיל עמו בגן עדן.

 בהמשך פרשת בחקתי (שם, יד-טז) כתוב: "ואם לא תשמעו לי וגו', ואם בחקתי

תמאסו, אף אני אעשה זאת לכם" וגו'. ואומר רש"י "אם בחקתי תמאסו - שלא

תהיו עמלים בתורה", כלומר שלא תקריבו למען למוד התורה, שלא תמסרו את

נפשכם על עמל התורה, והתוצאה היא כל הקללות המובאות בהמשך הפרשה, כל

הקללות האימות שהתממשו רחמנא לצלן בשואה.

 התורה הקדושה היא לא רק תכלית הבריאה, ולא רק האפשרות היחידה לקיום

האנושות והבריאה - התורה היא האפשרות היחידה לדבקות בקדוש ברוך הוא,

התורה היא האפשרות היחידה להתרוממות והתעלות, עד למצב שנזכה ל"והתהלכתי

בתוככם" (שם, יב), לברכה וההשפעה האינסופית של הקדוש ברוך הוא. התנתקות

מהתורה היא חרבן אינסופי. אם על עמלות בתורה מבטיח הקדוש ברוך הוא: "ולא

תגעל נפשי אתכם", מובן מאליו שהתרחקות מעמל התורה מביאה למצב הפוך, מצב

של "תגעל נפשי אתכם". רחוק מהתורה פרושו התרחקות מתכלית הבריאה, משמעותו

התרחקות מהקדוש ברוך הוא, והתוצאה היא נתוק מחלט וחרבן אינסופי.

 הדברים הללו מפרשים בזהר הקדוש (ויקרא כא, א): "כל מאן דרחיק מאוריתא

רחיק מקדשא בריך הוא". מי שמתרחק מהתורה, לא רק שהוא לא דתי, הוא פשוט

רחוק מקדשא בריך הוא. הדרך היחידה להיות דבק בבורא יתברך, האפשרות היחידה

להשאר נצחי וקים לעד, המסלול היחיד אל השלמות, אל האשר, אל הקיום

האינסופי לעמת חרבן אינסופי, הוא דבקות בתורה הקדושה.

 הסח דעת קל מהתורה הוא אסון נורא. אם אסטרונאוטים שתכליתם היא להגיע

לירח, היו מסיחים את דעתם לרגע מהנעשה בחללית, ודאי היו נשרפים. קל וחמר

בהסח דעת מהתורה. אדם זקוק למנוחה, אולם אסור שהיא תגרם להסח דעת מהתורה

הקדושה. אין שום התר לזה. הוכחה לכך אנו יכולים לראות בהלכה שנפסקה לגבי

ברכת התורה, שאין בה מקום להסח הדעת, כמו בשאר הברכות. לדגמא, אדם שאכל

בבקר ורוצה לאכל פעם נוספת בערב, עליו לחזר ולברך. מדוע? כי לאחר שסים את

סעדת הבקר, הסיח דעתו מאכילה. אולם בלמוד התורה הדברים שונים לגמרי. אנו

מברכים ברכת התורה רק בבקר, ומי שלמד בבקר ומבקש ללמד פעם נוספת בצהרים,

אינו צריך לשוב ולברך. מדוע? מפני שלא יתכן הסח הדעת מהתורה, כי בכל רגע

ורגע אדם מחיב בלמוד תורה, ולכן אף אם ארע לאדם שלא עסק בתורה לרגע, מכל

מקום אין זה הסח הדעת. באכילה אפשר להפסיק, ולכן ההפסקה חשובה כהסח הדעת.

בלמוד אסור להפסיק, וגם אם במציאות ישנה הפסקה, היא אינה מגדרת כהסח

הדעת, כי החיוב חל תמיד. אכן, מהרגע שפותחים את העינים בבקר, ועד אשר

סוגרים אותם בלילה, כל תנועה בחיים צריכה להיות בשביל התורה, כך שגם אם

עסוקים באכל, בלבוש ובשאר צרכי האדם, אין הצרכים הללו נחשבים להפסק, אלא

להמשך הדבקות בלמוד התורה או כהכנות ללמוד התורה. אם כך נתנהג, אם בכל

דבר נראה כגורם וכחלק מהדבקות בלמוד התורה, נגרם ל"והתהלכתי בתוככם",

ל"אטיל עמכם בגן עדן".

 לפיכך אומרת הגמרא (ירושלמי ברכות ט, יד): "העושה תורתו עתים - מפר

ברית". לכאורה מה רע בו, במי שלומד תורה לעתים, אחרי הכל הוא לומד תורה?

אלא, בתורה לא שיך "עתים", כי תורה צריך ללמד עשרים וארבע שעות ביממה,

זאת החובה וזו התכלית. ומה שאנחנו בכל זאת מפסיקים בלמוד, זה אינו להסח

הדעת, ולא מפני שאנו חפצים בהפסק, אלא הכל לתכלית למוד התורה הקדושה. ומי

שמפסיק, ומשעבד את עצמו לתורה רק לעתים, הוא מפר תורה.

 הדברים אמורים גם לגבי צבור הנשים. אשה המתמסרת ללמוד התורה של בעלה

ומאפשרת לו להיות עמל בתורה, עושה את המטל עליה, והיא מחברת לרבונו של

עולם. את זמנה הפנוי היא יכולה למלא באמירת פרקי תהלים או למוד הלכות

הנוגעות אליה. רק שלא תעסק בקריאת עתונים שיש בהם דברי ליצנות וכפירה, ה'

ישמר. אפלו כשיוצאים לטיול עם הבעל, אפשר לבקש ממנו לעסק יחד בתורה.

 כדי שנזכה לדבר הנפלא הזה, ללמוד תורה בעמל, צריך הרבה תפלה. בתפלה של

שבת אנו מבקשים: "שים חלקנו בתורתך". כי ישנם אנשים שיש להם חלק אחר, יש

שנבראו בשביל עבודה כזאת, ויש שנבראו לעבודה אחרת, אבל הם רק משרתים את

האחרים. התפלה שלנו לבורא עולם, "שים חלקנו בתורתך", אנחנו מבקשים ממך,

רבונו של עולם, היות והתכלית היחידה בבריאה היא למוד התורה, וכל הבריאה

כלה נבראה לתכלית זאת, לכן "שים חלקנו בתורתך". אנחנו מבקשים שהחלק שלנו

בעם ישראל, שהזכות שלנו בקיום האנושות תהיה על ידי למוד התורה. שנזכה

ונבין ונלמד תורה, והעמל שלנו, ושל זרענו וזרע זרענו עד סוף כל הדורות,

יהיה רק עמל התורה