הישרדות בכל הנסיבות

והיה כעץ שתול על פלגי מים, שאפילו באות כל הרוחות שבעולם לא מזיזות אותו

ממקומו. כל הצרות, כל הנסיונות, הייסורים והסבל, העוני והצער, האכזבה

וכד', לא יכולים להזיז אותו מאמונתו.

בפרשה שלנו כתוב דבר שצריך עיון הרבה, להתבונן בזה. לפעמים אדם נבון צריך

לקחת איזה פסוק, רעיון, ולשבת ולחשוב על זה. האסון הכי גדול כשאדם חי בלי

מחשבה, חי את הרגע. אוכלים, ישנים, עומדים –זה לא חיים.

ר' ישראל מסלנט, בפספורט שלו היה כתוב: מותר לו לעמוד ולחלום ברחוב. למה?

הרבה פעמים היה נזכר באיזה רעיון, ונעצר לחשוב עליו. המשטרה עצרה אותו

כמה פעמים, חשוד. אומרים מה אתה עושה פה…? עד שבאו עדים שאמרו שהוא שקוע

במחשבות.

ר' שמחה זיסל מקלם מעיד על עצמו, שהיו פסוקים שהיה יושב עליהם כמה ימים,

לחשוב להתבונן. אנחנו כולנו חייבים להתחיל ללמוד להתבונן, לחשוב, ללמוד

לחיות.

בפרט בתורה הנצחית שלנו, שאין דבר מקרה והכל סודות עמוקים, סתומים.

אני לא יודע אם שמתם לב, אך זה מפתח להבין הרבה דברים.

כתוב בתורה "ויקרבו ימי ישראל למות" מי מת יעקב או הימים שלו? זה ממש לא

מובן. אני הייתי כותב, וימת יעקב. מה הכוונה? הימים שלו התקרבו למוות,

הוא עצמו התקרב לחיים שלו.

הזוהר הקדוש שואל את השאלה הזאת, וכי הימים מתים? וכי הם קרבים למוות?

אומר הזוהר הקדוש: כן. הדבר היקר ביותר שהקב"ה נותן לאדם, זה החיים. לכן,

מי שמתאבד אין לו חלק לעוה"ב.

כשהאדם מת, כל ימי חייו מגיל שלוש עשרה לאיש, ומגיל שתיים עשרה לאישה, עד

יום המוות, כל הימים לוקח אותם איתו, באים לפניו. ויקרבו ימיו למות

–הימים באים עם האדם. מדוע? הקב"ה בודק ומתבונן מה עשה האדם בכל יום.

בגיל שתיים עשרה ויום אחד, איך היא קמה בבוקר, איך אמרה קרי"ש על המיטה,

איך ברכה ברכת מזון, איך היר"ש, איך האמונה וכו'. וכך עובר הקב"ה יום

יום, כי אין שיכחה לפני כיסא כבודך.

ואומר הזוהר הק', שכל ימיו של יעקב היו בקדושה, בדבקות. אז ויקרבו ימי

יעקב למות, כלומר שאת כל הימים הוא לקח איתו. למה? כי כל ימיו היו מלאים

תוכן, תורה, מלאים רוחניות, היה מה לקחת.

אבל אדם שיש לו ימים ריקות, לא עשה עבירות אך גם לא עשה מצוות, הוא

יתבייש לקח אותם להקב"ה. מה עשה ביום זה? ישנתי. כשהיום ריק האדם ימות

מבושה, הוא לא יכול להביא אותם להקב"ה, ואם עשה בזה עבירות, רח"ל.

למה זה דומה? כמה זה עמוק, אני ישבתי היום, רק חשבתי על זה.

נגיד שגבר אוהב את אשתו, זה יכול לקרות לפעמים. והיא הזכירה לו פעמיים

שיש לה יום הולדת, והוא אמר לה שהוא לא אשם, אבל טוב יביא לה. והוא הלך

והביא לה קופסא ריקה. היתה מוכנה למות, התחרטה שהתחתנה איתו, התחתנה שיש

לה יום הולדת…ואם הוא מביא לה קופסא עם זבל בפנים, יותר גרוע מזבל, אני

לא רוצה להגיד, וי וי ואי, מר מ...

כי הולך האדם לבית עולמו. אי, הילד איננו ואני אנה אני בא, איפה אברך

מצערו של הקב"ה. אני אשם, להיכן נברח מצערו של הקב"ה. ה' נתן לאדם שלוש

מאות שישים וחמישה יום, קופסאות עם יהלומים של מליון דולר כל אחד, הוא

נתן לאדם שלוש מאות שישים וחמישה יהלומים. שבעים קופסאות כאלו. והאדם מת,

לוקח איתו את הקופסות, לא לאשתו, אלא להקב"ה! פותח את הקופסא הראשונה

–ריק, ריק זה עוד טוב. קופסא שלישית –ריק, קופסא רביעית –ריק. אח"כ יש

קופסאות עם זבל, ליכלוך, מסריח…איך האדם ילך להקב"ה עם קופסאות מלאות

סירחון, מלאות גועל?!

זה כתוב בזוהר הקדוש. ועוד, כל הימים של האדם קרבים איתו למוות, להקב"ה.

לכן רבותי היקרים, אומר שלמה המלך "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" –כל

מה שאתה יכול לעשות בעוה"ז, מצוות ומעשים טובים, תעשה. למה? כי אין מעשה

וחשבון וחכמה ודעת בשאול אשר אתה הולך שם. בקבר האדם לא יהיה חכם…

אומר המסילת ישרים, מי שלא התחכם כאן, לא יתחכם בקבר.

בכוחך עשה - עוד מצווה ועוד תפילה, ועוד מילה. במתים חופשי…

כאן בפרשה שלנו, פרשת ויחי, ראינו דבר מוזר. יעקב אבינו מספר ליוסף הצדיק

…לי יש קושיה עצומה, בעמ"י היו שתיים עשרה שבטים, שבטי י –ה. פתאום הקב"ה

נגלה ליעקב אבינו ואומר לו, יעקב, כשאתה בא למצרים, גם בניו של יוסף יהיו

שבטים, כלומר ארבע עשרה שבטים, "אפריים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".

אני לא מבין, אם צריך עוד שני שבטים, אז שה' יתן ליעקב אבינו עוד שני

שבטים. למה היה צריך ה' לקחת את בני יוסף שיהיו לשבטים? מדוע צריך אותם

כשבטים? למה דווקא מנשה ואפריים? ולמה הקב"ה מדגיש ליעקב "כראובן ושמעון"

בדיוק אותו דבר? זה שאלה אחת.

שאלה שניה, השבטים היו מלאכים, מלאכי השרת, המלאכים פחדו מהם. השבטים היו

אריות, אש של קדושה עד כסא הכבוד. והנה יעקב אבינו מברך את מנשה ואפריים,

מה אומר להם? אנחנו עכשיו מתחילים את עמ"י, יוצאים לדרך מעכשיו עד ימות

המשיח, אנחנו בסוף עכשיו, זה הסוף, אני אומר לכם זה הדור האחרון. אז אומר

יעקב למנשה ואפריים, תשמעו טוב, אתם יוצאים לדרך, חמשת אלפיים שנה של

עמ"י, אני מברך אתכם שבך יברך ישראל. אומר התרגום, בברית מילה, בערב שבת,

במשך כל אלפי שנים, בכל הקהילות, בכל העדות, כל העולם, בכל ההזדמנויות

כשמשהו יברך את בנו, יגיד "ישימך אלוקים כאפריים וכמנשה". למה? מה חסר

בראובן ושמעון, בשאר השבטים?

"ויברך יוסף ויאמר המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם

שמי…בך יברך ישראל, לאמור ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה…". למה לא כראובן,

שמעון, ישכר וכו'? למה לא כאברהם ויצחק?

יש פירוש הרגיל שאנשים אומרים, וזה אמת. סיכל יעקב את ידיו, על הבכור שם

את שמאלו, ועל הצעיר שם את ימינו. ילד אחר היה מזיז את ראשו ימינה

ושמאלה, ואילו מנשה לא קינא, אפילו לא הרגיש קנאה.

יש לפעמים משהי שהיא לא מקנאה, רק כל הלילה היא בוכה. היא הופכת להיות קנאה.

מנשה לא הרגיש שום דבר. אז אמר יעקב אבינו, אני מברך אותם כך, הלוואי על

כל בני, על כל דורות עמ"י, שלא תהיה בינהם קינאה. זה דבר גדול. האחים

קנאו בשביל כתונת פסים…

קנאה אוכלת אותנו…המשנה אומרת, הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן

העולם. המפרשים אומרים, מהעוה"ז ומהעוה"ב.

לה, לא איכפת שאין לה פריזידר, אך למה לשכנה יש?! ראית את הנברשת שלה…? שמת לב?

בעשרת הדברות על יד "לא תרצח" כתוב "לא תחמוד". "הייתי רוצה משהו כזה…איפה קנית?".

רבותי היקרים, לא תחמוד זה איסור תורה. עשרת הדיברות כתובות פעמיים

בתורה, פעם אחת בפרשת ואתחנן, ובפרשת יתרו. מדוע? פעם אחת כתוב, לא

תתאווה, ופעם כתוב לא תחמוד. אומר הרמב"ן, לא תחמוד –אדם שמתאווה וקונה

את הדבר שהתאווה לו. לא תתאווה –אפילו שלא קנה, רק אמר "הייתי רוצה שיהיה

לי מעיל כזה…".

הקב"ה מצווה אותנו בעשרת הדיברות "לא תחמוד…כל אשר לרעך"!!! ואנחנו מתים

מקנאה, מתים מהחמדה. תשעים ותשעה אחוז משכלה של האישה הוא מה יש לשניה.

אני לא מתכוון עליכם, אתן מאה אחוז. מה אני אגיד לכם? כולנו כך, כולנו

כך. הולכים לחתונה, העיניים שלהם יוצאות.

הגאון מוילנא כותב לאשתו, לבתו, יותר טוב שלא תלכי לבית הכנסת, לפי ששם

מקנאות אחת בשניה. "תראה איזה נעליים יש לה…".

יעקב אבינו ראה שעל אף שברך אותך, לא שמלה, לא מקנאים, אמר "בך יברך

ישראל", הלוואי שכך כל ישראל יחיו כך, בלי קנאה, אחד דואג לשני, אחד רוצה

את טובת השני.

איי, אם כל אחד היה חושב על השני, המשיח היה בא מזמן. הצרה היא שכל אחד

חושב על עצמו, אם זה איש ואישה בבית, ואם זה אח ואחות, ואם זה אחות

ואחות…הקנאה רודפת אותנו, והשכינה בורחת. ואם זה שכנה, ואם זה חברה, כל

הזמן "תראה איזה שיש…איזה בית…".

אני הזכרתי פעם את הגמרא, למה הקב"ה הוריד את השכינה דווקא בעיר העתיקה,

היה מוריד את זה במקום אחר, בגילה, למה דווקא שם?

למה המקום הזה נבחר דווקא לעקידה "המקום אשר אראך"?

אומרים חז"ל, המקום הזה היה שדה חיטה של שני אחים שירשו אותו. שני אחים

שאחד מהם היה נשוי והשני רווק. בסוף החורף קצרו את החיטה ועשו אלומות,

נגיד מאה אלומות. אז חלקו חמישים חמישים. האח הרווק, לא ישן כל הלילה,

אמר איזה אכזרי אני, אני רווק אין לי אישה ועול, האם זה הוגן לקחת

חמישים, חצי. עכשיו, אם הוא יגיד לאחיו לקחת הוא לא יקח. מה עשה? ואז היה

סכנה לעבור בלילה, זה היה כמדבר.

אנחנו אם לא נקבל אותו דבר לא נוכל לישון. בקיצור, לא יכל לישון, קם

באמצע הלילה, לקח כעשרים אלומות והעביר אותם לחלקתו של אחיו, אז נרגע

ונרדם.

עכשיו האח הנשוי לא יכול לישון. חשב, אני כבר נשוי מסודר, ההוא רווק

מסכן. כל אחד חשב על טובת השני. קם לקח חבילות, חבילות ושם אצל אחיו.

אמר הקב"ה, עם שני אחים כאלו, אני אהיה האח השלישי, פה אבנה את מקום המקדש.

כך מורידים שכינה, כשאחד חושב על השני. אשתי, מה שתרצי אעשה. אם כל אחד

חושב על השני, כך מורידים שכינה בבית. אבל אם כל אחד חושב על עצמו,

השכינה בורחת.

אז זה פרוש אחד, שברך אותם שכל אבא יברך את בניו שלא תהיה בינהם קנאה.

אך זה לא מספיק, גם בין שמעון ולוי לא היה קנאה, בין ישכר וזבולון לא היה קנאה.

יש כאן רעיון נפלא, נפלא, נפלא. יעקב אבינו ידע באיזה גלויות קשות יעמוד

עמ"י, כמה דם, כמה נסיונות, איזה צרות, חושך. יעקב ידע את כל זה, הוא רצה

לברך שכל אבא יברך את בניו שיהיו חזקים ואיתנים. "צדיק כתמר יפרח" –התמר

הוא חזק, נותן צל ופירות. "כארז בלבנון ישגה", העצים החזקים ביותר.

והיה כעץ שתול על פלגי מים, כך הצדיק, שאפילו באות כל הרוחות שבעולם לא

מזיזות אותו ממקומו. כך הצדיק, שבאות כל רוחות שבעולם ולא יכולות להזיז

אותו ממקומו. כך צדיק צריך להיות. שכל הצרות, כל הנסיונות, הייסורים

והסבל, העוני והצער, האכזבה וכד', לא יכולים להזיז אותו מאמונתו.

ראובן ושמעון היו גדולים, אך הם גדלו אצל מלאכים, אצל אברהם יצחק ויעקב,

אז זה לא קונץ להיות מלאך. מנשה ואפריים גדלו באבי אבות הטומאה, חברה

רעה, מדינה רעה, כישופים, ליכלוך, לא היה שום חינוך יהודי, שום תורה.

המשפחה היחידה החרדית, בתוך ארבעים מליון מצרים. ומנשה ואפריים גדלו

בקדושה, לא רק שלא התקלקלו אלא שגדלו בקדושה כמו השבטים. ויעקב פחד, אחרי

שאמרו לו שיוסף חי "וירא את העגלות", הוא פחד…הרבה פעמים אדם חרדי נוסע

לצרפת, להונג קונג, והוא עם דתי, עם זקן ופיאות, אך הילדים חותכים את

הזקן, הנכדים חותכים את התפילין, עושים עגיל עם זנב סוס.

רואים הרבה פעמים את המרחק בין הסבא לנכד. ראיתי בירושלים סבא עם זקן

ארוך, נראה אדמו"ר, והנכד שלו יש לו גם זקן אך מאחורה. אי אפשר להשוות

בינהם, ה' ישמור!

יעקב פחד, שאפילו יוסף נשאר צדיק, חי, אבל מי יודע מה עם בניו. יוסף גדל

בתורה שלי, בהדרכה שלי, בקדושה ובאווירה שלי, אז יכול אולי להמשיך את זה.

אך בניו, שגדלו בתוך מ"ט שערי טומאה, בתוך מצרים האיומה שמלאה כפירה

וליכלוך, מה יהא איתם??

הקב"ה נגלה עליו, לבשר אותו שהנכדים שלך לא רק שלא התקלקלו, אלא הם

קדושים וטהורים בדיוק כמו ראובן ושמעון ולוי. והוכחה לכך, מנשה ואפרים

כראובן ושמעון, יהיו עוד שני שבטים אפילו שהם לא בניו, לרמוז לו שהם

נשארו באותה דרגה.

כשיעקב אבינו ראה את מנשה ואפרים, איזה אצילות, פנים של מלאכים, זוהרים

קדושה, קורנים הוד והדר, והקב"ה אמר לו שהם בדרגת השבטים, אמר היות ועמ"י

יצטרכו לעבור בגלויות, הרבה שמדות, הרבה רוחות סערות ה' ישמור, הרבה

נסיונות קשים ומרים, וכמו שמנשה ואפרים החזיקו מעמד בתוך הגלות והחברה

הרעה, בלי ביה"ס חרדי, בלי משפחה, בלי חברים, אני מברך את כל ילדי ישראל,

שכמו שמנשה ואפרים החזיקו מעמד בנסיבות לא טבעיים, מעל הטבע, אני מברך את

כל ילדי ישראל שיחזקו מעמד "כעץ שתול על מים" ששום רוחות בעולם, לא יזיזו

אותם מהקדושה והטהרה מצור ישראל. לכן הוא אמר כמנשה ואפריים.

כמה חשוב להחזיק מעמד בכל הנסיבות, וזה קשה. אין אדם שאין לו משפחה

חילונית, לא עלינו. כמה הזהרתי שאסור ללכת לחתונה מעורבת, אפילו לחופה.

כי תצטרכו לשקר תאמרו "מזל טוב", וזה לא מזל טוב, זה מזל רע כשיש ריקודים

מעורבים, זה שקר. צריך להזהר, לא לוותר, צריכים להיות חזקים, אריות

בעבודת ה'. ה' אוהב אנשים חזקים.

למה הקב"ה אהב את אברהם אבינו? אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף. אומר

הקב"ה, אם כנסת ישראל יהיו חזקים כמו חומה, אז נבנה עליה טירת כסף, את

בית המקדש השלישי. ואם דלת היא. דלת איך שמזיזים אותה היא זזה. הולכת

לעבודה, ומוציאה חצי שערות בחוץ…כן, מתביישת. ואם דלת היא נצור עליה לוח

ארז, לא שווה כלום.

כל החיים של האדם זה הנסיונות, לא כשאין נסיונות, והוא צריך לעמוד בהם.

ובפרט בדור הזה, דורו של המשיח. "כי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך

יזרח ה'". "והארץ היתה תוהו ובהו" אלו ימות המשיח, עכשיו. אנשים

מטומטמים, לא נורמלים, איזה שטויות. ואיזה גזירות יש, איזה צרות יש. כל

הגזירות הם בשביל לעורר אותנו "עורו ישנים מתרדמתכם".

הגמרא אומרת במסכת פסחים, שלושה אנשים הקב"ה מכריז עליהם בגן עדן כל יום.

בגן עדן יש צדיקים מהאדם הראשון ועד היום, מליוני צדיקים. וכולם מקשיבים

להכרזתו של הקב"ה. אומר הקב"ה אני מתפעל מהאדם הזה, מהעשיר הזה שנותן

צדקה בסתר, בצנעה. יש אדם עשיר שנותן צדקה כדי שישימו עליו מציבה שהוא חי

"תרם את החלונות, את הבית הכנסת…שיהיה בריא וכו'" והכל בשביל אלף שקל.

קבל כ"כ הרבה ברכות בארץ, בשמים לא נותנים לו. אומרים, קבלת פה קֶש

[מזומן], אז מה אתה צריך?!

אישה אחת אומרת לי, אני לא רוצה להגיד כמה עשיתי, אך תשאל את השכנות

שלי…אמרתי לה, אני לא צריך לשאול, אני רואה עליך.

עשית מצווה תשתקי, למה את שמה מודעות על עצמך.

הדבר השני שמכריז עליו הקב"ה, זה עני שמחזיר אבידה בסכום גדול, חשוב. עני

שאין לו מה לאכול, ומצא מליון דולר, והוא בוכה ומצטער, מי זה האדם

הזה…והוא הולך לחפש מי אבד את זה.

בשמים מכריזים עליו. כלומר, אומר המהרש"א, שהמלאכים ישמרו עליו.

אצלי במשרד היה מקרה כזה, שעני מצא סכום גדול, ואני התפעלתי ממנו. פועל

גר ליד הישיבה, עני מאד, ביום השבת הילדים שלו הולכים עם סנדלים קרועים,

בחורף. איזה עניות, בבית שלו אין ארונות בגדים, כל הבגדים שלו קשורים

בסדינים. יום אחד אני יושב במשרד שלי, מקרה אמיתי, מפני כבודו איני אומר

את שמו. העני הזה נכנס אלי ביום שישי רועד, כשבידו שקית נייר חומה. זורק

את השקית על השולחן שלי, כאילו זה מוקצה, ואמר לי, כבוד הרב, הלכתי עכשיו

בשוק והנה אני מרגיש משהו קשה תחת רגלי, הבטתי וראיתי שיש שם שקית מלאה

כסף, דולרים, סטרלינג, שקלים חדשים וישנים. מלא כסף.

אני אמרתי בליבי, ה' שלח לו מתנה. וזה שלו, כי אין סימנים, שקית כסף

מזומנים.. אז אשתו, ששמעה את המעשה שמחה, אך הוא אמר, האם אני אהנה

כשמשהו בוכה?! האם אהנה בדם של השני?! בא אלי, זרק את זה אצלי, ואמר לי,

אם תמצא את האדם שאבד את כספו –תחזיר לו, ואם לא, תקח לישיבה הכל. איני

רוצה לגעת בזה.

יחביבי, אני אומר לו, תקנה ארון קיר, תקנה פריזידר, ואם האיש יבוא, נחזיר

לו את זה לאט לאט. אך הוא התנגד בתוקף, לא רוצה, לא רוצה להנות כשאדם

מצטער. זה בעל הבית פשוט, פועל דחק.

אמרתי, איך אני אמצא את זה שאבד את כספו?! בסוף אמרתי, אם כ"כ רוצה לפחות

אעשה השתדלות. לקחתי פתק, כתבתי: "מצאתי סכום כסף…לפרטים הטלפון בכולל".

שמתי את הפתק ב"זכרון משה", בשביל לעשות השתדלות מינימלית. רק אני חוזר

לכולל, הטלפון מצלצל. תלמיד שלי בשם אליהו, עבר ברחוב ראה עיתון קול העיר

על הריצפה, הוא הרים את העיתון, למרות שהוא אף פעם לא קורא בעיתונים אלו,

וכך היה כתוב, אישה נכה על כסא גלגלים, שבועיים לפני החתונה אבדה את כל

כספה בשוק מחנה יהודה, וטלפון. אותו תלמיד, החזיר את העיתון לרצפה, והגיע

לזכרון משה, להתפלל בשטיבלך. שם הוא רואה את המודעה שלי, הוא זכר את

הטלפון של הישיבה והתקשר אלי מיד. לקחתי את מס' הטלפון, צלצלתי, ומעבר

לקו אני שומע אישה נכה בוכה. מה קרה? עברתי בשוק, וכל כספי אבד לי. והיא

מתארת לי בדיוק מה היה בשקית. אמרתי לה, אל תבכי, מדבר הרב יגן, כל הכסף

שלך נמצא אצלי, תבואי ותקבלי את כל הכסף. היא נפלה מהכסא, מסכנה. אמרתי

לה, אל תפחדי כל הכסף אצלי. היא באה אלי עם אחיה. קראתי למוצא האבידה,

ולידו שאלתי אותה, כמה אבדת? כך וכך, אמרה לי. ובשקית היה בדיוק את סכום

הכסף, בדיוק. היא התחילה לבכות, והוא התחיל לבכות בשמחה על כך שנמצא האדם

שאבד את כספו. אנחנו היינו בוכים שהוא בא…הלוואי שלא היה בא, איי, אייי.

כן בושה וחרפה.

בקיצור, היא בוכה שהיא מצאה את הכסף, והוא בוכה שהוא מצא אותה.

כשקבלה האישה את הכסף, נתנה למוצא הכסף חמש מאות דולר, נתנה לו על ידי,

אמרה "קח, תודה הצלת את חיי, לא צריך לדחות את החתונה". אמר לה, ח"ו, אני

עושה נדר לא לקחת אף פרוטה, האם אני אמכור את המצווה שלי בחמש מאות דולר,

קחי את זה בחזרה". אני גם בכיתי, שלושתנו בכינו.

כך אומרת הגמרא בפסחים, עני שמחזיר אבידה ודבר חשוב הקב"ה מכריז עליו

בשמים. אין לו פה ארונות קיר, לא סיבית ולא סנדביץ', אבל בגן עדן יש לו

ארונות מעולם לעולם.

הדבר השלישי שאומרת הגמרא, שהקב"ה מכריז עליו כל היום, רווק שגר בעיר או

רווקה שגרה בעיר. מה הכוונה? הרווק הזה אין לו עול, אין לו הורים, יש לו

כסף, ויש הרבה עבירות. גר במקום שיש אפשרות לעשות עבירות, והוא לא חוטא.

רווק שגר בעיר ולא חוטא, יכול לחטוא ולא חוטא. הקב"ה מתפעל עליו בשמים.

היום היתה אצלי אישה בכתה כמו ילדה קטנה. כל משפחתה חילונית רק היא

חרדית. אמרתי לה, אשריך, למה הקב"ה שתל את הנשמות של האמהות הקדושות

במשפחות של רשעים? אביה של רחל היה סאדם חוסיין, לבן היה יותר גרוע. סבה

היה יאסר ערפאת, בתואל הארמי. כתוב "ויקח את רבקה אחות לבן בת בתואל

מפאדן ארם" אומר רש"י, להגיד ממשפחה של רשעים, מעיר של רשעים, והיא

כשושנה בין החוחים, כן רעייתי בן הבנות.

למה הקב"ה שתל את נשמותיהן בבתים כאלו? שאם אישה תגיד, כל השכנות שלי כך,

כל המשפחה שלי כך…תסתכלי על האמהות, על שרה, על רבקה שגדלה בבית של לבן

הרשע, עם כישופים וע"ז, בבית בתואל ששם רעל בצלחתו של אליעזר להרוג אותו.

בית מלא כישוף, מלא ע"ז, מלא מידות מושחתות, מלא רמאות. ואיך רבקה אמנו?

היא באה לדלות מים והמים עלו עליה. כשהביא אותה יצחק לאוהל שרה אימו,

"ויביאה אוהלה שרה אימו", מה הכוונה? אצל שרה, אימו, הוא ראה שכל השבוע

היתה שכינה על אוהלה, ראו ענן קשור לאוהלה. ועוד היתה מדליקה נרות בערב

שבת, היו דולקים עד ערב שבת. היתה עושה עיסה ללחם משנה, היה נשאר עד שבוע

שאחריו. היתה ברכה. היתה עושה קילו יצא עשרים קילו.

כששרה נפטרה, הכל הלך, הענן הלך, הברכה בעיסה פסקה, הנרות נכבו. כשהביא

את רבקה לאוהל –שרה אימו –הכל חזר.

שרה אימנו, מדליקה נרות ונשאר לכל השבוע, נבואה, רוה"ק שכינה. באיזה בית

גדלה רבקה אימנו?! זה הגדלות!! הקב"ה משלם שכר לאדם לפי המאמצים שהוא

עושה את המצווה, לא לפי המצווה עצמה. המאמץ, כמה מאמץ הוא משקיע. איזה

מאמץ, איזה מסירות, איזה קרבה, אין לנו היום מוסרי נפש, אנחנו צריכים

ללמוד למסור נפש, למסור נפש! אני בטוח שיוסף הצדיק לא נתן לבניו ללמוד

בביה"ס ממלכתי של פרעה. שום חברה, איפה הילדים הולכים?! לאן הם הולכים?

אסור לתת לילדים ללכת לבית שיש בו טלוויזיה, אפילו לבית ההורים שלך.

אסור!! זה יותר גרוע מבשר חזיר. צריך לשמור את הילדים, לא להגיד "מה אני

יעשה…". זה קשה, אבל זה כדאי.

הקב"ה מתפעל מאנשים ששומרים נפש. למה עמ"י התחיל מאברהם אבינו ולא מנח

ולא מאדם הראשון? כי אברהם היה מוכן לקפוץ לאש. אביו בא אליו ואומר לו,

תפסיק עם השטויות, תהיה מסורתי, לא נורא, תהיה דתי כך כך. אברהם היה מוכן

לקפוץ לאש, לכן ה' אהב אותו "אברהם אוהבי". זה קשה היה לאברהם. אתם

יודעים איזה נסיונות עבר אברהם, התחיל לחפש אלוקים שברא את העולם. שמו

אותו בבית הסוהר עשר שנים, כדי לשבור אותו, אך לא הצליחו. בסוף זרקו אותו

לאש. תשרפו אותי, עדיף להשרף מאשר להיות חילוני.

איזה חינוך נותנים היום לילדים. ה' ישמור. לא יודעים מה זה שבת, מי הם

האבות, כואב הלב.

היום שמעתי סיפור מזעזע, השערות שלי עמדו. אחד מהתלמידים שלי שהיה גר

בצפון. היה כתוב בעיתון, שבחור בן שבע עשרה מעכו, יוצא לרחוב ורואה אישה

עם ענק זהב על צווארה, אז הוא ניסה למשוך לה את זה. ניסה פעם, פעמיים

שלוש, ולא יצא. האישה התעלפה, נפלה ומתה במקום. מתה!! הוא לא הרג אותה,

אלא רק ניסה למשוך את השרשרת. במקום לקחת לה את הענק, לקח לה את הנשמה.

אישה דתיה.

עכשיו היה המשפט. האמא של הרוצח באה להעיד. אז השופט אומר, פלונית היתה

נפטרת בתאריך…ואתה משכת לה את השרשרת ומתה. כשאמא שלו שמעה את השם שלה,

התעלפה מיד. שפכו לה מים, הזמינו אמבולנס, השופט התבלבל "מה קרה?" היא

התעוררה, וכך ספרה: כבוד השופט, לפני שבע עשרה שנים, האישה הזאת היתה

בלנית במקווה. אני הגעתי לטבול אצלה במקווה, והיא לא נתנה לי לטבול בגלל

השעה המאוחרת. ואני חזרתי הביתה בלי לטבול, התביישתי לספר לבעלי שלא

טבלתי. ולא ספרתי, ונולד הילד הזה. והילדה הזה הרג אותה!! אחרי שבע עשרה

שנים. זה מעשה שהיה בעכו לפני כמה ימים.

איי, מה זה יש דין ויש דיין. כמה צריך להזהר!

כתוב, ישכר חמור גרם –מה הכוונה? הקב"ה עתיד להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות.

לכל עובד ה', כדאי. ישכר –יש שכר, ש"י עולמות. חמור גרם, אומר רש"י, קבל

על עצמו לעבוד את ה' כמו חמור, לקחת על עצמו את עול התורה.

אצל ישכר כתוב כך, "ישכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים, וירא מנוחה כי טוב

ואת הארץ כי נעמה". ישכר חמור גרם –חמור בעל עצמות, סובל עול תורה. זה

קשה אבל זה שווה לסבול את זה. כחמור חזק שמטעינים אותו משא כבד, רובץ בין

המשפתיים, כחמור שמהלך ביום ובלילה אין לו לינה בית, כשרוצה לנוח, רובץ

בין התחומים, בין עיירות שהולך שם.

"וירא מנוחה כי טוב והארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול", מדוע לסבול, הרי כתוב

וירא מנוחה כי טוב? מה הכוונה בפסוק?

אחד מגדולי האחרונים אומר, יש דברים נעימים ונוחים, אך הם לא טובים. אדם

לוקח סמים מרגיש בגן עדן אבל הוא בגהינום, עד שהלב שלו נגמר. יש דברים

נעימים, אך הם לא טובים. יש דברים טובים אך לא נעימים. האדם אוהב לעשות

מה שנח, לא מה שטוב.

ישכר חמור גרם, כחמור לעול, וכשור למשא. וירא מנוחה כי טוב –הוא ראה

שהתורה שהיא מנוחה זה טוב, זה לא נעים, זה קשה לשמור מצוות, להיות דתי,

אבל וירא מנוחה כי טוב, זה טוב, אבל הוא היה מספיק נבון לעשות מה שטוב

ולא מה שנח.

ואת הארץ –הדברים הארציים, הגשמים, הגופניים, זה רק נעמה, זה רק נעים, אך

זה לא טוב. לכן ויט שכמו לסבול, הסכים לסבול עם הדברים הטובים, ולא עם

הדברים הנעימים והנוחים.

דבר שני, וירא מנוחה כי טוב, אומרים המפרשים, מנוחה –גן עדן. ראה את

העוה"ב, את גן עדן, וירא מנוחה כי טוב –כדאי לחיות בגן עדן. ואת הארץ  -

בעוה"ב, כי נעמה. לכן "ויט שכמו לסבול" בעוה"ז. אמר, כדאי לי לסבול בחיי

העוה"ז, כדי לזכות למנוחה בעוה"ב.

הרמב"ם כותב בשער הגמול, אם נקח את תענוגות האדם במשך שבעים שנה, ונצמצם

את זה לשניה אחת, וכך נחיה כל החיים, זה לא שווה לשניה אחת בגן עדן.

אפילו הנביאים לא יכולים לראות את גן עדן "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה

?" כל מה שהתנבאו הנביאים זה היה על ימות המשיח, אבל גן עדן –אי אפשר, רק

אלוקים יכול לראות זאת.

אי אפשר להשיג כמה טוב בגן עדן. אין לנו מושג בטוב של גן עדן.

רבותי, הגיע הזמן שנעשה מה שטוב, לא מה שנח. צריך לעשות מה שטוב.

טבעו של האדם לעשות מה שנח, מה שקל, להתפטר מדברים. מסירות נפש בעבודת

ה'. אנחנו חייבים ללמוד למסור נפש ללא לאות, לא להתעייף. היצר מנסה לעייף

את האדם לפני ימות המשיח, לא להשבר. יש הרבה בילבולים, הרבה חושך ושקר,

הרבה שטויות. להתחזק בעבודת ה', לשמור על קדושה וצניעות, להזהר. כתוב

בתורה "יראת ה' טהורה עומדת לעד" –מתי היראה עומדת לעד? אם היא טהורה. לא

מספיק יראת שמים, אלא טהורה. בלי שטויות. אם אישה תעשה מרק טעים מאד, ורק

זנב של עכבר תשים שם. מה יש? אבל היא עשתה את זה משהו, משהו. אבל זה לא

שווה, לא רק הזנב לא טוב אלא כל המרק לא טוב.

איי, רבותי היקרים, אישה יכולה לעשות מרק טוב בבית שלה, להגיד תהילים,

ברכות השחר, קריאת שמע, היא מדליקה נרות לכל הצדיקים, גם לעצמה מה היא

צדיקה, ובסוף רק רבע שעה של שירים בטלוויזיה –זנב של עכבר. זה לא שווה כל

התהילים שלה, כל התפילות שלה. גמרתי את התהילים –השאלה אם התהילים לא גמר

אותה…

זה הכוונה בפסוק, יראת ה' טהורה עומדת לעד, רק אם היא טהורה, בלי

תערובות, בלי כלאיים, בלי שעטנז. ספר תורה שאות אחת פסולה, כולו פסול.

רבותי, בואו נשתדל בחורף הזה על יראת שמים טהורה. בתפילות, בתהילים,

בקדושה, להכניס יותר קדושה בדיבור, בלבוש, בבין אדם לחברו, בתפילות,

בברכות, במה שאנחנו אוכלים, להוסיף קדושה בכל הסובב אותנו.

ואם הקב"ה יראה שאנחנו משתדלים להיות קדושים וטהורים, אז הקדושה הזאת

והיראה הזאת תעמוד לנו לעד. אמן.